יום שלישי, 22 בפברואר 2011

גיא אביטל, מיוזיס, גיורא ברגל אופק 1

פתיחה: 19.2.11

נעילה: 26.3.11

גיא אביטל: מיוזיס.

פני השטח של הציור הם נקודת מוצא למהלכי עבודתו של גיא אביטל. אותה התייחסות בסיסית, מכוננת, מודעת לעצמה בהיותה מהלך של ציור בדו ממד העוסק לחלופין בהצעות קונקרטיות של דימוי מיוצג: מצויר או מצולם, ולצד אלו במופשט הקשור למחוות גוף, משיחות מכחול, נוכחות של צבע, הדבקה, קריעה, שריטה, קילוף, וחיתוך הבד.

מהלך כפול זה של חשיבה והפעלה אינסטינקטיבית של הגוף נמצאים בפעולת הציור אך גם בדימויים עצמם המורכבים מציור, צילום, וקולאז'.


המטאפורה הביולוגית הנוכחת בכותרת התערוכה: מיוזיס מתייחסת למהלך התפתחותי, אבולוציוני, הכורך את שימור הקיים עם שינוי והסטה החיוניים לקיום. אותה פעולת הרכבה מתקיימת כאמור גם במעשה הציור עצמו.


עושר ההפניות הנרמזות אל עצם התפתחותו של ציור בתקופה המוגדרת "מודרנית" מז'ריקו,קנדינסקי ופיקאסו לאכספרסיוניזם מופשט, כולם נמצאים בשולי התודעה ותורמים במהלך בו זמני את אבני הבניין של "תוכן" באשר הוא, בהצבעתם המורכבת אל מקומה החשוב של העשייה, מלאכת הציור. אלו באים לידי ביטוי בהחלטות הציוריות: שימוש במשיחת מכחול יבשה, צביעה מוקפדת של פני שטח, כיסוי, הסתרה ולחלופין חשיפה, פעולות המתפקדות במקרה זה כאמור כתוכן מוצהר וחשוף המתקיים בציור המודע לעצמו ולמרכיביו המגוונים בזמננו. ריבוי האפשרויות מהודק אל תוך מבנה ציורי השומר לעצמו את הזכות לקחת חלקים פיזיים מבד אל בד ולהמשיך את העיסוק בהצעות הנפרשות מעצם קיומם, והסטתם, לצד חשיפתם של היבטים חדשים המתגלים בכל ציור.

גיורא ברגל, אופק אחד.

ציורי הספינות של גיורא ברגל המוצגים בתערוכה מתייחסים אל הפגנת כוח צבאי, ימי, או כלכלי, הנחשפת בתצלומי עיתונות. נקודת המבט ממנה מצטלם דימוי, הפורמט בו נדפס, ונוכחותו החיוורת של הצבע כולם קשורים להיבט מוזר זה: מצד אחר חדשותי, מאיים ובתפוצה רחבה, ומאידך מתיישן במהירות, לא מדויק באינפורמציה הצבעונית שלו, וחתוך לפי מבטו של צלם זר לאמן המצייר.

הציור של ברגל מייצר מהלך על זמני המחלץ את צילום העיתונות ממצב זה ומאידך קובר אותו בתוך דימוי קפוא, גדול ממדים, בעל אופי היסטורי רומנטי.


ציור של הצוללת דקר לפני הפלגתה האחרונה, הנמצא בחלל התחתון של הגלריה, לצד אותיות המילה נחטפתי המופיעות כפסל בסמוך גם הוא נעשה לפי צילום עיתונות אם כי בציור זה כמו במגדל הקידוח הנמצא בגלריה העליונה, המבט שונה, בחירת הפורמט הציורי הנדמה אישי יותר, עקרונית לעיסוק בהקשרים מקומיים של אבדון, חוסר אונים, מחנק, ולהבנה שהשאיפה לכוח, צבאי, כלכלי או פוליטי תהיה כנראה תמיד כרוכה באבדן לפרט.

שי-לי עוזיאל, עבודות חדשות, אלעד קופלר No Man's Land

שי-לי עוזיאל, עבודות חדשות

אלעד קופלר, No Man's Land


בבסיס יכולתן של שתי תערוכות אלו להשתלב ולהתקיים זו לצד זו בחללי הגלריה השונים נמצאות תכונות יסוד בסיסיות של כתב יד אישי : בציוריו של קופלר נבחנים נופים דמיוניים של מקומות לא מוכרים, הנוכחים בסיוטינו, אך מעלים על סדר היום את אפשרות יכולת קיום לאחר קטסטרופה.

עבודותיו של עוזיאל, במיצב, צילום, פיסול, טקסט, ואסמבלאז' נוגעות בשימוש בשרידים, שאריות, המעלה על הדעת מיחזור מתוך אילוץ, שמתקשר עם מצבים של חסר קיצוני.


בשני המקרים נוכח קו רישומי בוטח הנושא עליו קונסטרוקציות שניבנו בהתבסס על דמיון. מהלך זה מתקשה להסכים עם סופיותה של שואה, זוועה, אסון או כל מונח אחר שצופן העתיד כפי שהתרגלנו לתפוס אותו, והופך את אותו רעיון של כיליון לנקודת מוצא של "משהו אחר". “אחר" זה נמצא לחלוטין בתחום האמנות: זוהי נוכחות ויזואלית של דימויים נגועים בידי אדם, גם אם אדם לא יראה אותם. הנופים של קופלר נראים כטבע לאחר תרבות. לעומתן עבודותיו של עוזיאל מתייחסות למונח זיכרון, מסגירות מבט מודע על היסטוריה שאולי לא תסופר. איסוף חומרים שעשויים לבנות מיתולוגיה חדשה, בה יכולת שרידה, אלתור וכוח סבל יהיו אולי משמעותיים יותר מכל דבר אחר.

מעשה האמנות משהה את הדיון על אפשרות הקיום (מי ישרוד, מה ישרוד) ומתרכז במראה הדברים: מקום שהינו כל מקום או שום מקום, נוכחות של שרידים, שאריות שאולי יבנה מהן משהו ובעיקר נוכחות ברורה של קווים, מסמני תרבות, שאולי יהיו הקו התחתון שלאחריה.