יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

בלי ידיים, תערוכת יחיד לטמיר ליכטנברג,


הירוגליפים של זמן
בראש ובראשונה נוכח הפסנתר, לא ליווי של צליל, אלא נוכחות מובהקת של אקורד פתיחה. המפתיע את הנכנס לחלל לאחר שהדלת נסגרת אחריו.
בהדרגה נחשפים האמצעים הפשוטים של כיסוי והסתרה: חיפויי עץ לקירות המבואה שנבנתה במיוחד כחלל כניסה מקדם, לינוליאום דמוי פרקט המחפה את הרצפה, וילון, וארון עץ: כולם משמשים בתהליך של הרכבתו של חלל התערוכה. אמצעים שחלקם ממוחזרים ונעשה בהם שימוש בתערוכות קודמות, תוחמים כאן מרחב בסימון מאופק יחסית, באופן המתנדנד בין המאולתר, והביתי, לתיאטרלי, הספקטקולארי.
סימונו הרגיש של המרחב, שאיננו תחום רק בגבולות קירות הגלריה ביסס מסגרת להצבות אובייקטים: כסאות שונים המוצבים לצד חלון*, קיר עתיר עקבות תלייה הנדמות כהירוגליפים בכתב מוסיקלי לא מפוענח, ואסופת פסלים בחלל הפנימי, כולם מתייחסים באופן מובהק לשאלות בסיסיות של מיצב, וקהל. בכל המקרים נבחנת יכולת השינוי של חלל נתון, מצבי תאורה, ובעקבותיהם גם המודעות למצבו הנזיל של הזמן.
הניסיון להסתמך על תאורה טבעית, ולהפחית למינימום את השימוש בתאורה מלאכותית גורם להשתנות מתמדת של האור בתערוכה עד איבוד היכולת לראות פרטים מסוימים עם רדת החשכה. עם זאת, מדובר באובדן שאולי מפוצה על ידי מודעות לקיומם של מצבי תודעה משתנים, (הקרנה של צללים מהחלון על הקיר הנראים רק בחשיכה למשל). מצב זה של כמעט עיוורון מדגיש אולי את הפערים הבלתי ניתנים לגישור שבין הרצון לזכור לשטפה המנחם של השכחה: "בלי ידיים" כמצב של חוסר יכולת לגעת, לתפוס ואולי גם לעשות: לטוב ולרע.
יכולתו של ליכטנברג לזהות ולהדגיש קשרים חיוניים בין חומרים וחפצים, לצליל, טמפרטורה, ריח, זיכרון, שכחה, ומצבי תאורה משתנים, יכולה להיות מובנת כניסיון מורכב לייצר ארכיאולוגיה של הרגע תוך הימנעות ממצבי קיבעון המאפיינים בדרך כלל תערוכות אמנות. "בלי ידיים" מצבו המוצהר בתערוכות אמנות של הצופה, נמצא כאן בבדיקה מתמדת. האם אפשר לראות בלבד? החוויה הפיזית המורכבת שמציעה התערוכה משתנה מן הסתם מצופה לצופה, ומרגע לרגע.
נזילות חמקמקה זו דורשת תשומת לב לפרטים, אלו לעתים בלתי נתפסים, ובתוך מעגל טעון זה, בו תחושת ההווה מורכבת ממעברים בין חדות לערפול באשר לנוכחותו ברת הקיימא של העבר ולאפשרות היתכנותו של עתיד, מתרחשת התערוכה.
ורד זפרן גני
*על הצופה: הערה של דרורה דומיני על הצבת הכיסאות בחלל כ"בית העם" נגעה בלבו של עקרון הריבוי והגיוון, עיקרון מכונן בתערוכה.