הדס חסיד Sunny Side Up

פתיחת התערוכות: 26.11.11 נעילה: 31.12.11

הדס חסיד מציגה קבוצת עבודות שנעשו לאחרונה. הכותרת מתייחסת לעבודות בצבע הנראות כביצי עין, המוצבות על שני בסיסים בחללים המרכזיים של הגלריה, בהם מוצגת תערוכתה. קרישתו של הצבע היא עניין מרכזי גם בעבודות הציור שנעשו ברובן על גבי מצעים נטולי כושר ספיגה. מריחת הצבע, עובי המברשת, ובעיקר היחסים בין התפתלותו של קו לנוכחותו האחרת של הקו הישר, או העיגול, הם יחסים של מאבק כוחות בציור. הכפפה הטבולה בצבע שחור, ושפיכת הצבע החוזרת ומאזכרת ביצת עין, גם היא בשחור, מציעות נוכחות של קיום יומיומי המקיים לצידו גם צד אפל.
ציור הקיר "אמנית בשקיעה" הממוקם בחלל הפנימי מאזכר צליבה ובו בזמן נראה גם אופטימי כציור ילדים.
עבודות חריטה בקרטון ביצוע הממוקמות אף הן באותו חלל משיבות את החדות כאמצעי בציור, ואת החדירה אל מתחת לפני השטח כאפשרות מנומקת ובהירה, כאשר היא נבחרת ומתקיימת כמהלך עבודה.
חסיד זורקת כז'ונגלרית את כל מרכיבי הציור באויר ובכל עבודה נדמה שתפסה את חלקם והותירה מה שהותירה לתפיסה בעבודה הבאה. מהלך רווי סכנה זה הוא אולי צורך קיומי, דרמטי, הנמצא בבסיס הציור עבורה.

תערוכות יחיד לגילית פישר (ציור, ורישום), אורה לב (וידיאו) פתיחה 15.10.11 נעילה 19.11.11

לפני הספירה, אורה לב

אורה לב,סוס (סטיל מוידיאו).

נוכחות גופנית, מקצביה, ושאריותיה הם עניין משמעותי בעבודות הווידיאו של אורה לב. מקצב הנשימה, גוף בעבודה סיזיפית, מומצאת, חסרת תכלית, כוריאוגרפיה של דימיון המייצרת יופי נגוע, נגוע בסימני חיים.

סימנים אלו דורשים באופן בסיסי קיומו של אויר. נוכחותו השקופה, מוסגרת בהבל נשימת הסוס, הצליל הדק של נקישות קופסאות הפח, ועבודת הווידיאו בה מצולם אבק הנישא ברוח, ומחזיר אור אל המצלמה.

חיבורן של שתי עבודות לדיפטיך נעשה ע"י האמנית בחלל התערוכה בעת הצבתה, ובכך יצר ציר מרכזי של שקט דרוך, תנועה בסיסית החושפת את פעולתם של כוחות נתונים: כוח המשיכה המפעיל כיוון אחד לתנועת האבק אל מול תנודות אויר הנדמות כמתנגדות לו. לצידו פועמת נשימת הסוס. מול שקט זה נראית הפעילות האנושית: נשית, כמהלך הבוחן את החייתי, הרגשי, המתנשא אל מעבר להגיונות כאלו או אחרים.

אפשר אולי לטעון שטבעיותו האינהרנטית, הראשונית של מדיום הצילום, ולמעשה הכרחיותו הבסיסית של הניגוד בין אור ואפלה, הוא היבט מרכזי בעבודות וידיאו אלו החומקות מלספר סיפור אך משכילות לעשות שימוש בוטה באפשרויות הנגזרות מטבעו המכני.

לפני 1 מה את סופרת, תערוכת יחיד, גילית פישר

פרפרי תעתוע?
נדמה כי נזילותו המופלאה של הציור היא התכונה הבולטת העולה מתוך מבט מהיר על עבודותיה של גילית פישר. משימותיו הבלתי אפשריות של מדיום בו העובדתי והבדיוני נוכחים כתף אל כתף במאמץ משותף לגשר בין מה שניתן לראות לאשר חשוב להראות.
המעברים בין עבודות בנייר על דיו, לציורים גדולים בטכניקה מעורבת (שמן, אקריליק, עפרונות צבעוניים, ושימוש בחריטה) כולם חושפים קצות עצבים רוטטים הטוענים את הציור בטעמים חמוצים מתוקים של תובנות על הנראה לעין ואודות מה שנמצא ממש מתחתיו.
יחסי הגודל המשתנים נוכחים לא רק בפורמט הציור אלא גם בדימויים בהם נעשה שימוש (למשל העבודה מגדל שלום בלב). משחקי פרופורציות אלו הנם אפשרות בסיסית להפגנה חזותית של הדמיון, לצידם השימוש במילים מנוקדות ולכן קונקרטיות מתמיד המשויכות לכאורנ לילדותי, ומנגד החריטות, הכתמים המדממים או לחילופין מתפשטים. לכל אלו יש מספר מכותבים הנעים בין פנטזיה מתקתקה למסויט. הדימויים נשענים על אמורפיות החומקת ממשמעות ברורה ומיידית, ומאידך בונה תמונת עולם בהירה ומורכבת של הפגנת כוח של דמיון על הקצוות המנוגדים הלכודים בו. הילדותי שבדרך כלל משויך לתמים או חסר התחכום, דווקא מדגיש במקרה זה בהירות, ישירות, ובעיקר ניקיון מכל הסחות דעת זרות (סוגיית ה"יפה" למשל) הפוגמת בפוטנציאל הרחב של הדימיון.
אבחנותיה החדות של פישרעל היחסים שבין תחימה להכתמה, מילה לסימן, מצליחות לשחזר בנייה של מערכי תובנות ראשוניות ולכן גם משמעותיות, החושפות את נוכחותו של מבנה שלד תודעתי בסיסי, של עולם מושגים תרבותי המתקיים בסבך ההקשרים שבין מציאות לדמיון (למשל העבודה אפריקה ישראל).
הציור לפי פישר לא רק לכוד בסבך רצוי מאד זה, אלא גם משכיל לשוב ולייצר את עצמו מתוכו. זהו עולם קליידוסקופי של חלקי השתקפויות השבים ומשתברים בתוככי עצמם ועם זאת לא מהססים לחשוף עצמם ככאלו: שבורים, ופגומים, ומזמינים את הצופה בהם למהלך אמיץ של הכרה בחלקיות, באי השלמות, ובאפשרות הברורה לכאב הטמונה בם.

*כותרת התערוכה: לפני 1 מה את סופרת, מתייחסת לספר היצירה.

גילית פישר, ההר הרע

גילית פישר, אישון

בלי ידיים, תערוכת יחיד לטמיר ליכטנברג,

הירוגליפים של זמן

בראש ובראשונה נוכח הפסנתר, לא ליווי של צליל, אלא נוכחות מובהקת של אקורד פתיחה. המפתיע את הנכנס לחלל לאחר שהדלת נסגרת אחריו.

בהדרגה נחשפים האמצעים הפשוטים של כיסוי והסתרה: חיפויי עץ לקירות המבואה שנבנתה במיוחד כחלל כניסה מקדם, לינוליאום דמוי פרקט המחפה את הרצפה, וילון, וארון עץ: כולם משמשים בתהליך של הרכבתו של חלל התערוכה. אמצעים שחלקם ממוחזרים ונעשה בהם שימוש בתערוכות קודמות, תוחמים כאן מרחב בסימון מאופק יחסית, באופן המתנדנד בין המאולתר, והביתי, לתיאטרלי, הספקטקולארי.

סימונו הרגיש של המרחב, שאיננו תחום רק בגבולות קירות הגלריה ביסס מסגרת להצבות אובייקטים: כסאות שונים המוצבים לצד חלון*, קיר עתיר עקבות תלייה הנדמות כהירוגליפים בכתב מוסיקלי לא מפוענח, ואסופת פסלים בחלל הפנימי, כולם מתייחסים באופן מובהק לשאלות בסיסיות של מיצב, וקהל. בכל המקרים נבחנת יכולת השינוי של חלל נתון, מצבי תאורה, ובעקבותיהם גם המודעות למצבו הנזיל של הזמן.

הניסיון להסתמך על תאורה טבעית, ולהפחית למינימום את השימוש בתאורה מלאכותית גורם להשתנות מתמדת של האור בתערוכה עד איבוד היכולת לראות פרטים מסוימים עם רדת החשכה. עם זאת, מדובר באובדן שאולי מפוצה על ידי מודעות לקיומם של מצבי תודעה משתנים, (הקרנה של צללים מהחלון על הקיר הנראים רק בחשיכה למשל). מצב זה של כמעט עיוורון מדגיש אולי את הפערים הבלתי ניתנים לגישור שבין הרצון לזכור לשטפה המנחם של השכחה: "בלי ידיים" כמצב של חוסר יכולת לגעת, לתפוס ואולי גם לעשות: לטוב ולרע.

יכולתו של ליכטנברג לזהות ולהדגיש קשרים חיוניים בין חומרים וחפצים, לצליל, טמפרטורה, ריח, זיכרון, שכחה, ומצבי תאורה משתנים, יכולה להיות מובנת כניסיון מורכב לייצר ארכיאולוגיה של הרגע תוך הימנעות ממצבי קיבעון המאפיינים בדרך כלל תערוכות אמנות. "בלי ידיים" מצבו המוצהר בתערוכות אמנות של הצופה, נמצא כאן בבדיקה מתמדת. האם אפשר לראות בלבד? החוויה הפיזית המורכבת שמציעה התערוכה משתנה מן הסתם מצופה לצופה, ומרגע לרגע.

נזילות חמקמקה זו דורשת תשומת לב לפרטים, אלו לעתים בלתי נתפסים, ובתוך מעגל טעון זה, בו תחושת ההווה מורכבת ממעברים בין חדות לערפול באשר לנוכחותו ברת הקיימא של העבר ולאפשרות היתכנותו של עתיד, מתרחשת התערוכה.

ורד זפרן גני

*על הצופה: הערה של דרורה דומיני על הצבת הכיסאות בחלל כ"בית העם" נגעה בלבו של עקרון הריבוי והגיוון, עיקרון מכונן בתערוכה.

מפגש עם האמנים רענן חרל"פ וחן שפירא שבת 30.7.11 בשעה 12.00

64 קוב/ רענן חרל"פ. חומה ומגדל/ חן שפירא

64 קוב.

מצבי ביניים חומריים: עצי בניין המשמשים לפיגומים ויציקות, זפת שנקרשה, פלסטיק גלי, כולם מבנים ארעיים המשמשים בסיס להמשך המקווה לקיום יציב יותר, הם המרכיבים המרכזיים בעבודותיו של רענן חרל"פ. הגלריה המרכזית והגלריה העליונה בהן משתמש חרל"פ בתערוכה זו מאפשרות חילופי זוויות מבט על אובייקטים תלת ממדיים המעלים על סדר היום פרספקטיבה ולכן גם ציור.

המבנה המרכזי בגלריה, ספק תבנית, ספק בריכת עץ שיכולת הכלתה: 64 קוב, היא גם כותרת התערוכה.

אובייקט מרכזי זה שנבנה במיוחד עבור חלל הגלריה ממשיך עיסוק משמעותי בהכלה הבא לידי ביטוי גם בחבית הנשענת על פינת הקירות ממול. מבט העל המתבקש מאזכר בראש ובראשונה את עבודתו החשובה של מיכה אולמן: יום חול, שנעשתה בכל רחבי הגלריות התחתונות בסדנאות האמנים בשנת 1998, ואשר נוכחת ברוחה גם בתערוכה הרטרוספקטיבית של אולמן, באצירתו של יגאל צלמונה, המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל.

תפיסת התערוכה כמיכל היא נקודת מוצא איתה מתכתב חרל"פ המשכיל לפרוץ אשליה של פתחים ברצפת המקום ולהעלות על הדעת מרחבים מדומיינים הפורצים בו בזמן גם את גבולותיו של הפיסול כאובייקט.

הדיוק הפואטי בו מטופל החומר, ההומור שמקופל בתהליכי העבודה, והבנה עמוקה של יחסים שבין ריבוי והפחתה, הם עקרונות מהותיים הניכרים בתערוכה זו.

חומה ומגדל.

עבודות הציור על נייר ובדי סדינים של חן שפירא המוצגות בחללים הפנימיים של הגלריה המרכזית הן בראש ובראשונה חלקים מסדרות: שלוש עבודות מסדרת הנשרים יוצרות מעין מעגל, מבט על אווירי המרחף מעל לכל התערוכה בה היחס של מבט מרוחק או מבט מעל הינו עניין מרכזי. הסדרה המרכזית, ציורי חומה ומגדל בעלי אופי חומרי, כתמי, יכולים להיות מובנים כמספקי מבט אירוני על הרעיון הרומנטי המקופל במחשבה על חומות ומגדלים כמספקי הגנה. שני צללי עפיפונים המאזכרים בצורתם אולי מטוס שעוצב לחמוק ממעקב, מדגישים עד כמה האידיאה של "בטחון" המבוסס על כוח היא מופרכת, לכל מבנה כוחני יהיה כנראה מענה המסוגל למוסס את עצם קיומו. לצד הנשרים הדואים נמצאות שתי עבודות אפורות המאזכרות בטון ושבות וקושרות מושג יסוד נוסף באמנות: "הפשטה" עם הקונקרטי, והמקומי.

יכולתו המרשימה של שפירא לעבור בין החלומי למסויט ולבחון במבט יציב את כתמי הרורשאך שמציעה מדי פעם מציאות קיומנו, נוכחת ומרכיבה בעדינות שאיננה נטולת קשיחות, תערוכה זו.

ורד זפרן גני.