 |
| אתי יעקובי מבט על התערוכה, צילום: אלעד שריג |
התפשטות
קסמו של החדש הוא כוח חיוני, מפעיל ובסיסי בעקרון ההרפתקה אליה מזמנים את הצופים ציוריה הלבנים לכאורה של אתי יעקובי.
בעבודות המוצגות בתערוכה בוחנת יעקובי את התכנות ריבודו של צבע לבן, המונח בשכבות דלילות, כמעט שקופות, ובתוספת מזערית של פיגמנט, בתיור המתברר כעתיר במידע, כמעט סמוי מן העין, ועדיין, עולה על גדותיו, נדיב ודשן בחומריותו.
יחסי נוכחות/העלמות הנם עניין מרכזי בעבודת ציור מנוסחת המתמודדת באופן ענייני עם היחסים המורכבים של מחיקה, הסתרה, הצפנה ופענוח המכונסים בגוף הציור.
מערך תובעני זה מתברר בדרישה לעצירה, התבוננות ממושכת במהלכה מתרגלת העין להבדלים הדקים, ומתבהרת/מתערפלת מהותם המופשטת, וקרבתה המסוייגת אל "נושא" של פעולת ההתבוננות והציור. לצידם ניכרת בעבודות הבנה, ידע, ובעיקר כבוד למסורות הציור הרבות השייכות לעבר, אבל עודן עקרוניות ומשמעותיות לכל ניסוח של ציור כיום.
הציורים מורכבים מקליגראפיות של עקבות ומחוות גוף המזכירות רפרופי כנפיים, תנועות ניצוח, או נפנוף והתערבלות של עשן הן רק חלק קטן משפה תנועתית עשירה, כוריאוגרפיה של נגיעות המצטברת אל פעולת ציור שעושה שימוש, אך גם מדווחת על תזזיותן של מחוות בלתי אפשריות לציור. עם זאת, לצד הסינוור, ו"דלותו" העשירה של הצבע, נפרשות בפני הצופה רמיזות בדבר קיומן של סתירות פנימיות, מהותיות, כאלו הנמצאות בבסיס הציור. סתירה כזו נמצאת גם בדרישה להשתהות כדי לראות את אותם הציורים החדשים, באופן הפוך אולי לסיפור "בגדי המלך החדשים" שבמרכזו נמצא צמצום מוחלט, ישיר, מיידי וברור עד מבוכה משתקת. הסתירות עמן עובדת יעקובי מאפשרות מוצא מסדר היום השיטתי והאכזרי שמציע הגיונו הישיר, המיידי של הבד הלבן.
כדבריה של האמנית: "על בדים גדולים בגודל כמעט רבוע: 190X200 ס"מ, ציירתי בצבעי אקריליק בעשרות שכבות של גוונים פסטליים מולבנים, כמעט ללא פיגמנט, השכבות לא מכסות אחת על השנייה, אלא מנצנות אחת אל השנייה. בין השכבות ה"צבעוניות" מופיעות שכבות של לבנים מסוגים שונים, ולכות שקופות אותן אפשר לראות רק במבט מהצדדים. השתמשתי במברשות של סיידים וטבחים באופן שמגע השיער שלהן נשאר על הבד.
ציירתי אותם מוכה בסנוורים בהשראת זכרון של ציורי עננים ושמיים, ציורי נוף וטבע וציורי ים".
ורד זפרן גני
