על הסטטוס של הדמיון: הדס רשף.
ריבוי האפשרויות של צילום, ציור, רישום, וידיאו, פרפורמנס ומיצב מציף את
עבודתה של הדס רשף בתערוכה זו בתחושות של תשוקה עמוקה לחיים ולעשייה, לצד אבחנות חכמות ולא קלות על מה שמגולם בחיים כאלו.
יכולתה של רשף להתבונן מעמדה כפולה של מעורבות, ומחויבות, ועם זאת להימנע מהונאה עצמית, מעלה על הדעת באופן בוטה את הקשר העמוק של חיים וצילום/ תיעוד עצמי כיום.
עם זאת, מקומו המשמעותי/ תיעודי של הצילום בוחן גם את היחס בין מציאות ודמיון: מקורות לציורים ורישומים נמצאים אמנם בתצלומים אך הסיבות לבחירתם, ועריכתם מותירות מרחב לדמיונה של רשף. מרחב זה בא לידי ביטוי למשל בקיר רישומי נשים ששמן מרי, שנאספו כולן מחיפוש בגוגל והפכו לאיקונות. המציאות ותיווכו המיידי של הצילום נאספים באמצעות המחשב והאייפון שממילא מכיל בקרבו את מחילות הארנב הדיגיטליות הזמינות מיידית בכל מקום.
בציור ובצילום מתפתחים עולמות מקבילים של מיתולוגיה אישית, הנבנית ומתפרקת שוב ושוב כפיקסלים בגדלים שונים המרכיבים/ מפוררים מארג בלתי אפשרי של הגיונות, ושיגיונות.
עבודת וידיאו של מעין וידוי אישי שכבר נוסח כפורמט טלויזיוני מוכר וממכר, סוגר מעגל של מרחב, זמן, וכלכלה: צולם בסלולרי חדשני לרגע נתון, באיכות וידיאו ירודה, ומוקרן בטלויזיה השייכת לזמן אחר, ולמצב כלכלי לא מזהיר בימינו. פער זה מסגיר משהו באשר לכלכלת הצלחתו של הפורמט בטלויזיה.
ואם נדרשנו לשאלת הסטטוס: לדמיון אין תג מחיר, עדיין. ל"תהילה" ול"הצלחה" כנראה תמיד היה.
ורד זפרן גני
מאשה זוסמן
הגן הסגור שמציעה מאשה זוסמן במיצב שבנתה בחלל הפנימי של הגלריה בסדנאות האמנים מורכב מעבודות רישום על עץ, דיקט, ונייר, מדגיש את ההקשר המיידי של חומריות ותחושות מופשטות לכאורה הנובעות ממנו. הצעה כפולה הנמצאת בבסיס כל מעשה אמנות.
יכולתה הרגישה של זוסמן לתת ביטוי, מבלי ליצור הפרדה, בין פנים וחוץ ניכרת היטב במהלך בסיסי: פתיחת חלונות הגלריה אל הדשא והעצים הנמצאים מעבר לקיר. הגן שהנו תוצר תירבות של צמחייה בחוץ, הוא גם מקור וגם המשך ל"גן" המיצב שניבנה בתוך הגלריה.
אל חומריותם של הדיקט והנייר מתווספים מהלכי מעבר של רקמת תחרה, שעברה אל מפיות נייר מחוררות, שהפכו לשבלונות, ואשר מרכיבות מהלך טעון של טרנספורמציות הנוכחות בחלק מן העבודות. מקום חשוב יש גם להדפסי פרחים וצמחייה בדגמים שחוזרים אף הם אל מסורות של שטיחים, ייצוגי גן עדן שמקורם במזרח, שנתפסו כדקורטיביים לעיניים מערביות, ככאלה עיטרו וילונות, ציפו קירות, וכ"מוטיבים צמחיים" המכילים בקרבם יכולת התפשטות אינסופית, הם אולי ההצעה הקרובה ביותר לשיטת המספור הערבית במחווה התרבותית החשובה להמשכיות, ובשאיפה לאינסוף המגולמת בתערוכה זו.
ורד זפרן גני
