נטייתו לנסות ולפייס בין שני קטבים הנראים מנוגדים: ייצוג של דבר, והדבר עצמו, מקורה במחשבה אודות האופן בו מתבצעת הראייה בפועל. לא מדובר בניסוי קונספטואלי אלא בהפעלה של הגיון ציורי ההולך ונמתח מעבודה לעבודה, ובוחן הפרעות למבט, שינויים בזויות ראייה, ומקומו של השימוש בצבע כהיבט מרכזי בכל אלה. בשתיים מהעבודות המוצגות בתערוכהמגיעים הדברים לכדי התנתקות מהקיר, עם זאת העבודות ניצבות ב"מקומות אסטרטגיים": פינות בהן הן נשמרות מ"התקפה" של מבט מאחור, ולכן הן עדיין קשורות מאד למקורן בציור.
לעומת זאת בשתי עבודות אחרות מתממשת מסקנה הפוכה: פני השטח של העבודה חושפים או לחילופין מצביעים על הקיר הנמצא מאחור ומתקיים כחלק בלתי נפרד מהעבודה שתלוייה עליו. המראה הלבן, המינימליסטי לכאורה, הוא למעשה בסיס למבט הנוקב את פני השטח ונתקל בקיר. מול שתי עבודות אלו, הממוקמות בגלריה העליונה, פועם דופק בתוך עבודה הנראית כעין שנעקרה ומשמרת בתוכה את חיותו של מראה נורא.
העבודות הנמצאות בגלריה האחורית בקומת הקרקע הן שלוש אפשרויות של ראייה המתפתחת מתוך הפרעות: סדקי הצצה, מגב המנגב זכוכית אפופת אדים, ומסגרת בתוכה בודד מעגל אפל של דימויים, הם מאפשרי הראייה, אך אפשרויות אלו מתממשות כהתנגדות, כהתרסה, מתוכה מבליח דימוי.
כנותו של תשרי היא מהלך מרענן באשר לשאלות רלוונטיות על ציור בזמננו, השבה ומתווה בעצם היותה, את הדואליות של הרעיוני והאכספרסיבי שלא בהכרח ממוקמים בקצוות שונים של סקאלה מדומיינת.