לידיעתכם- בחג החנוכה נהיה פתוחים כרגיל. שיהיה חג שמח!

"חשיפה לצפון"- תערוכה קבוצתית לבוגרים מתכנית התואר השני באוניברסיטת חיפה

העיסוק בסביבות אותן ניתן לזהות כ"זירות פשע" המסגיר יחסים לא פתורים בין הנראה לסמוי מן העין, הנו היבט מרכזי בעבודותיה של נטע ליבר שפר. אזכורים ברורים לאדוארד הופר עולים על הדעת באופן מיידי, ואתם ניתן לחשוב גם על תחושת חוב רעיוני לסיפוריו של אדגר אלן פו. לצדם יש מקום להזכיר את תערוכתו המקיפה של ראלף רוגוף שעסקה בנושא זה של זירות פשע ואמנות בשנת 1997. כל אלו בונים שדה פעילות נרחב בו המחשבה על מוות היא מקור לויטאליות במעשה האמנות.

נושא זה מרכזי לא פחות בעבודותיהם של ויקטור אללוף, ויק יעקובסון פריד ומיכאל חלאק.

לצד עבודותיה של נטע ליבר שפר, בחלל הכניסה נמצאות עבודות בפיסול ורישום בעל נוכחות חומרית של ויקטור אללוף המתייחס למתח שבין מבנה, צורה, ואמורפיות של התפרקות והתפוגגות. השימוש בגבס, טוען את תחביר עבודותיו כולן במתח שבין ריפוי לקבעון.

בעבודותיה של יעקובסון פריד ניתן לזהות את עקבות קיומו של נרטיב אבוד, המטעינות באנרגיות ציוריות את הנייר. אובדן הסיפור ועימו הראייה הוא אולי תחילתו של הציור כשדה של פעילות, של סימנים המודעים לסימליותם שלהם עצמם, ובו זמנית גם לטישטושם באופן המערער את אפשרות קיומו של נרטיב ברור.

טבע דומם ודיוקן עצמי מתחברים בעבודותיו של מיכאל חלאק למחקר אישי טעון של זהות ומקום. במבט המתיך הומור עצמי, כנות, וצניעות, משכיל חלאק לקשור את הפטליזם המנוסח בטבע דומם כמו גם בדיוקן עצמי עם אותו עיוורון חלקי המאפשר לציור כיום שלא להתעלם מעבר טעון זה ולחלאק עצמו לבחון באופן אישי, מקרוב, את מידותיו שלו ביחס אל אותה מסורת.

מיצב העץ של אבנר איתן נבנה בחלל הגלריה במשך שלושה שבועות שקדמו לפתיחת התערוכה. העבודה מתפקדת כספק בית עץ מעשה ידי אדם שהוטח באויר, ספק סירה מאולתרת, מזכירה עבודות של טדאשי קוומטה שממשיכות ומפרקות בו זמנית מבנים אשר ביחס אליהם הן נעשו.

שלושה פסלים של דורון איליה בוראים עולם שכולו הרהור על פיסול. כובד הדימוי מול קלות החומר. גולמנות ותנועה, כובד ראש והתבדחות חומרית כולם מעלים על הדעת חיוניות בעלת מקורות לא צפויים.

בגלריה העליונה מוצגות עבודותיה של דינה שנהב, בהן ציור על בד מתייחס אל רישום, ומעלה שאלה בדבר סימון, וכיסוי או חשיפה של פני שטח. העבודות נדמות כמתפוגגות אל תוך הבד הלבן, שנדמה כמתפוגג גם הוא אל תוך הקיר.

עבודותיה של ורד אהרונוביץ' המוצגות אף הן בחלל העליון, בוחנת את מורכבות המצב הקיומי של ילדוּת, המתח שבין הרצון הילדותי, המתריס, להתבגר, אל מול חוסר הברירה שממילא מחייב מהלך התרחשויות זה.

חשיפה לצפון

תערוכה קבוצתית לבוגרים מתכנית התואר השני באוניברסיטת חיפה

סוכה לתמיד/ רקפת וינר עומר

נראה שאמן צריך מקום: סטודיו לקיים בו בחינה של המיתולוגיה של הסטודיו בזהות של האמן, דירה לגור בה, כדי שאפשר יהיה להתלונן.

בעבודת הוידאו "סוכה", בונה בעלי, חיימון, שלד של סוכה לפי דרישתי. השלד משמש בסיס למיצב בתערוכה חברים דמיוניים בסדנאות האמנים: עליו ניתלים ציורים קרשים ופחים, והוא מקושט בשרשרות מצילומים בייתים של ההכנה הראשונית בעבודה על הספר שיוצא לרגל התערוכה.

את הדרישה לבנות סוכה הצבתי לבעלי אחרי שנים של מריבות משפחתיות על מקום. רציתי בית, בעיר. למרות שהזיקה לפרוור היא מהצד שלי. אני ה"אמנית מראשון", נולדתי בראשון, ואני בת דור שלישי לדיירי פרוור. טענתי שחיי הנישואין דנים אותי לקבורה בחיים בעיר שאני שונאת. שצריך לחיות במקום שאוהבים. כשלא היתה ברירה, נאלצתי לאמץ את האמנות כמין מקום דמדומים, מקום לא מקום, שלאיטו התגלה כמקום שלי. גם שם נאלצתי לקיים מריבות וקרבות. לנדנד. לדחוף. להציע טקטיקות פרווריות: כפפות לטקס, נעלי עקב לא יקרות. ליפסטיק וגוונים שעושה לי הספר מהמספרה בגן העיר, דויד, לפני פתיחות. היסטריה, ביזבוז , סירוב לסגל מראית עין מאופקת וגילויי לב מביך. אבל הסתבר שבסוף בכל זאת מצאתי: מקום.

כשאין מקום אחר: נהיים אמנים. ואז, כבר מוכרחים מקום. מקום לאכסן ולעבוד ,לקיים פגישות, ללכלך ,לשבור לשרוף.

כאן, בסדנאות האמנים בתל אביב המיועדת לתושבי העיר מובן שלא יכול היה להיות מקום כזה בשבילי בהגדרתו. אני הרי לא מכאן.

הביוגרפיה שלי מלאה בדרכים משונות, סליזיות ומורכבות להשיג סטודיו בעיר, בטקסטים סמי –משפטיים שאני כותבת. אני מפזרת לזה רמזים עבים, כמו הטקסט " הצעת חוק להסדרת האהבה" שמלווה את הספר החדש.

ובנתיים, כאן, בסדנאות , עבדתי בגלריה כאילו היא הסטודיו שלי במשך שבועיים. בניתי סוכה. זה הרעיון בתערוכה הזו, לאפשר עבודה תהליכית,עבודת סטודיו, אקספרסיבית אם צריך, ובמקרה שלי, צריך כמובן, בגלריה.

ה"סוכה לתמיד"- השם הפירסומי של שלד הסוכה המיועד לפירוק והרכבה כל שנה מחדש, משחק על הפנטזיה שסוכה תישאר לתמיד ותאפשר כל מה שארעי והבית, לא יכול לאפשר. ברור, שכמו תערוכה סוכה לתמיד, מפרקים .

המתח בין מה שמתכלה לחלוטין, בין מה שנהרס או נזרק, בין מה שמפורק נארז ומובל בחזרה לסטודיו ובין מה שנשאר, והשאלה איפה כל זה נשאר, הביא אותי גם לצורך להוציא לאור את הספר "חברים דימיוניים" שהיה תירוץ והזדמנות לכתוב את הצעת החוק שמלווה את הספר. שהרי אם הצעת החוק תתקבל יהיה לי מקום. לתמיד.

רקפת וינר עומר

הודעה לעתונות

הגלרייה בסדנאות האמנים שמחה להודיע על פתיחתן של שתי תערוכות חדשות:

בגלרייה המרכזית אנו מארחים את תערוכתה של רקפת וינר-עומר, "חברים דימיוניים". התערוכה היא תוצר תהליך עבודה בן שלושה שבועות שנעשה בחלל הגלרייה ששימש כסטודיו. התערוכה כוללת ציורים שנעשו קודם להבאתם למקום, עבודות וידיאו שצולמו בימים הראשונים לשהותה של האמנית בחלל, ומיצב שניבנה בהדרגה במהלך השהות בגלרייה.

ספר אמן שהוכן על ידי רקפת וינר עומר קודם לכניסתה ותחילת עבודתה בחלל, יושק במועד הפתיחה. הספר נתמך על ידי מועצת הפיס לתרבות ואמנות, וקרן יהושע רבינוביץ'.

בגלרייה העליונה תוצג תערוכתן של יעל גסר והגר ציגלר הכוללת עבודות בצילום, ריקמה, רישום ווידיאו. קיומו של הצילום כמדיום ראשוני, המתפקד לחילופין כסקיצה בדרך לעיבוד חומרים במדיום אחר, או כאמצעי ייצוג בפני עצמו, מרכזי בתערוכה. העבודות המוצגות קושרות בין האישי, הפרטי והמשפחתי אל הסימבולי, הכללי או המרחבי.

התערוכה בגלריה העליונה נאצרה ע"י ורד זפרן גני.

פתיחה: מוצ"ש 10.10.09 בשעה 20.00

נעילה: 14.11.09

נשמח לראותכם

בברכה

ורד זפרן גני

שעות הפתיחה של הגלרייה:

ימים שלישי וחמישי: 15.00-20.00

רביעי: 17.00-19.00

שישי: 11.00-13.00

שבת: 11.00-14.00

בימים ראשון ושני הגלריה סגורה.

יעל גסר והגר ציגלר, עבודות חדשות

חוט דק של הומור חד אבחנה מקשר בין עבודותיהן של יעל גסר והגר ציגלר.

שתי האמניות, בוגרות המחלקה לצילום בבצלאל, עושות שימוש ראשוני בצילום כחומר גלם, סקיצות מצולמות מקבלות בהמשך ביטוי באמצעים שונים: רישום, או טיפול ידני בצילום ניכר בחלק מעבודותיה של יעל גסר. הגר ציגלר לעומת זאת עושה שימוש משועשע, עמלני, בריקמה, בחלק מהעבודות. בחירה הסותרת את מהירותו של הצילום.

שני מושגי יסוד עקרוניים בתערוכה זו הם יופי ופגם. יכולת הזיהוי הרגישה של ה"פגום" מטפלת בפתיינותו המתעתעת של ה"יפה" באופנים שונים בעבודות המוצגות בתערוכה.

בחירותיה החדותשל גסר מציבות אלו לצד אלו אובייקטים זנוחים וצמחייה המשרים אלו על אלו תחושה חריפה של חד פעמיות.

עבודת הווידיאו מתמקדת ב"כוריאוגפיה" של צבי מים, כמעט סרט טבע רווי צבע, אלא שלופ קצר זה הוא החיים במתחם סגור, היום יום, ההרגל ולא הצצה אל עולם מעורר סקרנות אך אדיש לקיומנו, אסונותיו ניכרים, אם גם לא במבט ראשון, והוא אינו אלא ביטוי של המשכיות ויכולת הסתגלות של חיים באשר הם.

עבודותיה של הגר ציגלר עושות שימוש בתצלומי משפחה, חשיפות מרובות המניחותאלו על אלו רגעי צילום הרקומים אל בד. לצידן של עבודות אלו מוצגים תצלומים ממקורות שונים: תצלום מבויים של נערה עם מתווה זהוב של קרני צבי, תצלום בריכה מרוקנת בזמן שפל, על חוף, אופנוע כחול רקום בגובלן, ודיוקן עצמי בעיניים עצומות ופלסטר.

חשיפה בצילום מתכתבת עם חשיפה בחיי היום יום, המשפחתיות כמקור, מקומו של דימוי כקישוט אפשרי, כל אלו מייצרים מארג מורכב של הקשרים המטעינים את מושג הצילום בנוכחותה הקריטית של העין הבוחרת, בוחנת, או נעצמת.

העבודות המוצגות בתערוכה מבססות בבחירותיהן אלו מערך הקשרים הנע בין האישי, הפרטי והמשפחתי אל הסימבולי, הכללי או המרחבי.

בהיר יותר מחיוורון 10.9.2009-19.9.2009

האמנים המשתתפים: אסנת אביטל, לאה אביטל, שי איגנץ, צחי בוחבוט, יוני גולד, דרורה דומיני, אירית חמו, חנה סבר, אהרון עוזרי, טליה קינן, אנג'לה קליין, יוסף קריספל.

מקומה של שיכחה מתברר כנושא מרכזי בעבודות שמסיבות שונות ניכרת בהן המנעות, ויתור או הפחתה של צבעוניות. במרכז התערוכה נמצאת עבודת הווידאו של אסנת אביטל. הצילום ממוקד בנוכחותו החומרית של צבע לבן הנוזל ומתעבה, בונה טקסטורה עשירה אך נטולת ממשות, מעצם התממשותו בהקרנה של לבן על גבי לבן. איכותה המהפנטת של העבודה מבוססת על מקצב הנזילה הבונה נוכחות ברורה של כוח המשיכה, נצנוצי אור והבלחות, המבליחים לעיתים, ובכולם טמונה תחושת הזמן החולף. ברקע מהדהד הריבוע הלבן של קזימיר מלביץ', עבודות של רוברט ריימן, והנזילות של רוברט סמיתסון המוכרות אף הן מתצלומיהן.

ה"לבנה" העשוייה מקילופי צבע לבן שנדחס בתבנית על ידי אנג'לה קליין מתווה סימון קצהו האחר, אך הקרוב כל כך, של השימוש בצבע כחומר ורעיון בו זמנית.

הצעה חומרית הבאה לידי ביטוי בטקסטורה נמצאת גם בעבודותיה התבליטיות של דרורה דומיני. צורתן העגולה מחדדת את תחושת התנועה הנוצרת באמצעות התוויית מעגלים המאזכרים עבודות אבניים בקרמיקה. תקדימיות לה עבודותיו של גבי קלזמר בהן אכן נעשה שימוש באבניים. בשונה מקלזמר המעגלים של דומיני בוצעו תוך תנועה אבל כשיכבה אחרונה במהלך תבליטי פיסולי בו תוצרי פעולה מכנית מושלמים על ידי עבודה ידנית. הצעת האינסוף המופשטת הטמונה במעגלים מדגישה את הקונקרטיות של דימויי התבליט המותווים על פניהן. הצבע הלבן קשור ל"סופות שלג": כיפות זכוכית המכילות דימויים תלת מימדיים עם ניעורן, מתרחשות בהן סופות שלג בזעיר אנפין.

לאה אביטל קושרת אף היא בין הקונקרטי: שני כיסאות, לפנטסטי: חיבור שנוצר באמצעות מתיחת יריעה לבנה המאחדת את שניים להיבריד, יצור כלאיים, הפורץ במהלך המתיחה את קריעה של היריעה, את קיומם הפרקטי של הכיסאות.

עבודתה של אירית חמו, היא הצטברות אבק שהתרחשה מסביב למגזרות נייר של עלים שהוסרו למעשה מגוף העבודה ועקבותיהן נותרו כצל לבן שמאז הפצצת הירושימה ונגסאקי קיבל משמעות של התפוגגות שהתרחשה במפתיע בעקבות אירוע הרה אסון.
הצל הלבן שונה באופן קיצוני במחשבה על הפשטה מצל שחור שמחייבת נוכחות גוף, ולכן גם האיום הטמון בצל שחור הנו מופשט פחות.

עבודתה של חנה סהר קושרת את הקרוב, האישי, והמוכר: דיוקן בנה, עם יכולתה לצמצם למינימום את פרטי המידע הנדרשים להבנת מהותו של דימוי. ההבטחה הטמונה בדיוקן זה ניכרת בקירבת המבט, ובטשטוש שנושא בקרבו את רעיון הצילום עצמו: כתיבה חלבית באור כפי שזו מתבהרת לעצמה בעין המצלמה.

פסל הניאון של אהרון עוזרי, גם הוא מזמין מחשבה על סינוור, טשטוש, ובהירות כצדדים משלימים המתקיימים בו זמנית. התבוננת מרוכזת בעבודה גורמת לסינוור עד אבדן מסויים של היכולת לראות. תקדים מובהק לכך נמצא בעבודות הניאון של דן פלאווין בהן יכולתן הפיסיולוגיות של מנגנון הראייה של הצופה מאותגרות ע"י תאורה לבנה או צבעונית המנטרלת את קליטתם של תבעים משלימים בהתאמה. עבודתו של עוזרי כוללת מנוע וונטה עגולה שתנועתה עונה על תחושת הסחרור העולה בעבודותיה של דרורה דומיני שכבר הוזכרו. הירח המלא, המופיע ונעלם, לתשואותיו של קהל הסמוי מהעין, בעבודת הוידאו של טליה קינן, מספק הצעה נוספת, משועשעת, באשר לתנועה קוסמית, מעגלית, ומקומו של הצופה.

תצלום המיטה המוצעת, שגווני הלבן וירקרקות הצילום משחקים בה ומאפשרים לדימוי לחמוק אל קיום שמעבר לזמן, הם הצעתו של שי איגנץ, תגובה אינטימית, מהורהרת על סימני הגוף במצעי המיטה, שהעלה פליקס גונזלס טורס, על שלטי חוצות, לזכר בן זוגו.

יוסף קריספל מתייחס לסופו הידוע מראש של סיפור נסתר. הדימוי לקוח מעטיפת התקליט האחרון של הסמיתס שנקרא Strangeways, here we come. כותרת העבודה: (אני) רוחו של ג'ו המוטרד, מחדדת את תחושת קיומו של מידע הסמוי מן העין. הציור מפנה ביובש אל לוק טיימנס, מזמין מחשבה על צבעוניות חסרת דופק, והקשרים שבין ציור, הסטוריה ושיכחה.

יוני גולד צייר אדריכלות המושפעת מהסגנון הבינלאומי והנמצאת באפריקה. ציור זה מעודד תחושה שחורגת אל מעבר למציאות של מקום וזמן, ומעלה על הדעת את סמני המרחב הקרוב באדריכלות בתל אביב, קשריהם לאירופה, ולאפריקה, ומופרכות רעיון המקומיות התל- אביבית שנקשר בהם. כאן אולי המקום לאזכר את השפעתו הישירה של סגנון זה גם על עיצוב חלל הגלריה של סדנאות האמנים בו מוצגת התערוכה.

עבודתו של צחי בוחבוט נשקפת מהקומה השנייה: הר מושלג שצללים אפלים נחרטים בו, והילה ורודה מקיפה אותו. עבודה זו מעידה על ריבוי הגוונים של סביבה מושלגת, הזוהר הצפוני, או לחלופין מזכירה את הלוגו של Paramount Pictures .

הרכב התערוכות בתערוכה בונה שדה עשיר ומורכב של רעיונות אודות חומריות והתמוססותה, נוכחות וחידלון, קונקרטיות והפשטה, הכרוכים אלו באלו, ומחריפים בקיומם ההדדי את אבדן תחושת המוחלטות המודרניסטית, הניכרת באמנות במעבר המאה.

ורד זפרן גני.

עקבו אחרינו בטוויטרhttp://twitter.com/ArtistsStudios