האמנים המשתתפים: אסנת אביטל, לאה אביטל, שי איגנץ, צחי בוחבוט, יוני גולד, דרורה דומיני, אירית חמו, חנה סבר, אהרון עוזרי, טליה קינן, אנג'לה קליין, יוסף קריספל.
מקומה של שיכחה מתברר כנושא מרכזי בעבודות שמסיבות שונות ניכרת בהן המנעות, ויתור או הפחתה של צבעוניות. במרכז התערוכה נמצאת עבודת הווידאו של אסנת אביטל. הצילום ממוקד בנוכחותו החומרית של צבע לבן הנוזל ומתעבה, בונה טקסטורה עשירה אך נטולת ממשות, מעצם התממשותו בהקרנה של לבן על גבי לבן. איכותה המהפנטת של העבודה מבוססת על מקצב הנזילה הבונה נוכחות ברורה של כוח המשיכה, נצנוצי אור והבלחות, המבליחים לעיתים, ובכולם טמונה תחושת הזמן החולף. ברקע מהדהד הריבוע הלבן של קזימיר מלביץ', עבודות של רוברט ריימן, והנזילות של רוברט סמיתסון המוכרות אף הן מתצלומיהן.
ה"לבנה" העשוייה מקילופי צבע לבן שנדחס בתבנית על ידי אנג'לה קליין מתווה סימון קצהו האחר, אך הקרוב כל כך, של השימוש בצבע כחומר ורעיון בו זמנית.
הצעה חומרית הבאה לידי ביטוי בטקסטורה נמצאת גם בעבודותיה התבליטיות של דרורה דומיני. צורתן העגולה מחדדת את תחושת התנועה הנוצרת באמצעות התוויית מעגלים המאזכרים עבודות אבניים בקרמיקה. תקדימיות לה עבודותיו של גבי קלזמר בהן אכן נעשה שימוש באבניים. בשונה מקלזמר המעגלים של דומיני בוצעו תוך תנועה אבל כשיכבה אחרונה במהלך תבליטי פיסולי בו תוצרי פעולה מכנית מושלמים על ידי עבודה ידנית. הצעת האינסוף המופשטת הטמונה במעגלים מדגישה את הקונקרטיות של דימויי התבליט המותווים על פניהן. הצבע הלבן קשור ל"סופות שלג": כיפות זכוכית המכילות דימויים תלת מימדיים עם ניעורן, מתרחשות בהן סופות שלג בזעיר אנפין.
לאה אביטל קושרת אף היא בין הקונקרטי: שני כיסאות, לפנטסטי: חיבור שנוצר באמצעות מתיחת יריעה לבנה המאחדת את שניים להיבריד, יצור כלאיים, הפורץ במהלך המתיחה את קריעה של היריעה, את קיומם הפרקטי של הכיסאות.
עבודתה של אירית חמו, היא הצטברות אבק שהתרחשה מסביב למגזרות נייר של עלים שהוסרו למעשה מגוף העבודה ועקבותיהן נותרו כצל לבן שמאז הפצצת הירושימה ונגסאקי קיבל משמעות של התפוגגות שהתרחשה במפתיע בעקבות אירוע הרה אסון.
הצל הלבן שונה באופן קיצוני במחשבה על הפשטה מצל שחור שמחייבת נוכחות גוף, ולכן גם האיום הטמון בצל שחור הנו מופשט פחות.
הצל הלבן שונה באופן קיצוני במחשבה על הפשטה מצל שחור שמחייבת נוכחות גוף, ולכן גם האיום הטמון בצל שחור הנו מופשט פחות.
עבודתה של חנה סהר קושרת את הקרוב, האישי, והמוכר: דיוקן בנה, עם יכולתה לצמצם למינימום את פרטי המידע הנדרשים להבנת מהותו של דימוי. ההבטחה הטמונה בדיוקן זה ניכרת בקירבת המבט, ובטשטוש שנושא בקרבו את רעיון הצילום עצמו: כתיבה חלבית באור כפי שזו מתבהרת לעצמה בעין המצלמה.
פסל הניאון של אהרון עוזרי, גם הוא מזמין מחשבה על סינוור, טשטוש, ובהירות כצדדים משלימים המתקיימים בו זמנית. התבוננת מרוכזת בעבודה גורמת לסינוור עד אבדן מסויים של היכולת לראות. תקדים מובהק לכך נמצא בעבודות הניאון של דן פלאווין בהן יכולתן הפיסיולוגיות של מנגנון הראייה של הצופה מאותגרות ע"י תאורה לבנה או צבעונית המנטרלת את קליטתם של תבעים משלימים בהתאמה. עבודתו של עוזרי כוללת מנוע וונטה עגולה שתנועתה עונה על תחושת הסחרור העולה בעבודותיה של דרורה דומיני שכבר הוזכרו. הירח המלא, המופיע ונעלם, לתשואותיו של קהל הסמוי מהעין, בעבודת הוידאו של טליה קינן, מספק הצעה נוספת, משועשעת, באשר לתנועה קוסמית, מעגלית, ומקומו של הצופה.
תצלום המיטה המוצעת, שגווני הלבן וירקרקות הצילום משחקים בה ומאפשרים לדימוי לחמוק אל קיום שמעבר לזמן, הם הצעתו של שי איגנץ, תגובה אינטימית, מהורהרת על סימני הגוף במצעי המיטה, שהעלה פליקס גונזלס טורס, על שלטי חוצות, לזכר בן זוגו.
יוסף קריספל מתייחס לסופו הידוע מראש של סיפור נסתר. הדימוי לקוח מעטיפת התקליט האחרון של הסמיתס שנקרא Strangeways, here we come. כותרת העבודה: (אני) רוחו של ג'ו המוטרד, מחדדת את תחושת קיומו של מידע הסמוי מן העין. הציור מפנה ביובש אל לוק טיימנס, מזמין מחשבה על צבעוניות חסרת דופק, והקשרים שבין ציור, הסטוריה ושיכחה.
יוני גולד צייר אדריכלות המושפעת מהסגנון הבינלאומי והנמצאת באפריקה. ציור זה מעודד תחושה שחורגת אל מעבר למציאות של מקום וזמן, ומעלה על הדעת את סמני המרחב הקרוב באדריכלות בתל אביב, קשריהם לאירופה, ולאפריקה, ומופרכות רעיון המקומיות התל- אביבית שנקשר בהם. כאן אולי המקום לאזכר את השפעתו הישירה של סגנון זה גם על עיצוב חלל הגלריה של סדנאות האמנים בו מוצגת התערוכה.
עבודתו של צחי בוחבוט נשקפת מהקומה השנייה: הר מושלג שצללים אפלים נחרטים בו, והילה ורודה מקיפה אותו. עבודה זו מעידה על ריבוי הגוונים של סביבה מושלגת, הזוהר הצפוני, או לחלופין מזכירה את הלוגו של Paramount Pictures .
הרכב התערוכות בתערוכה בונה שדה עשיר ומורכב של רעיונות אודות חומריות והתמוססותה, נוכחות וחידלון, קונקרטיות והפשטה, הכרוכים אלו באלו, ומחריפים בקיומם ההדדי את אבדן תחושת המוחלטות המודרניסטית, הניכרת באמנות במעבר המאה.
ורד זפרן גני.
עקבו אחרינו בטוויטרhttp://twitter.com/ArtistsStudios
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה