הגלריה בסדנאות האמנים שמחה להודיע על פתיחתן של שתי תערוכות יחיד: "סחור סחור", תערוכתו של אמנון בן-עמי אוצר: אבי סבח, ו"ריבה" תערוכתה של עינת בסט אוצרת

פתיחה: מוצ"ש 30.1.10 בשעה 20.00

נעילה: שבת 6.3.10

סחור סחור

אמנון בן-עמי

כירורג של רגש

עם כניסתך לתערוכה "סחור סחור" מקבלת את פניך רוח קלה של בוקר, צפריר. עלים ירוקים, פרפריים, גזורים מתוך צלופן, מכוונים בתנועתם הגלית אל תוך החלל הראשון. רוח הבוקר תלווה אותך גם בהמשך אל מול הידיים בכיסים ומשם אל שלוליות השמפו הורודות וכך הלאה. עם הצטברות רגעי הצפייה והתנועות בתוך התערוכה הרוח משנה צורה, לעיתים מתעצמת ומתעוותת ואז שוב נרגעת.

בעבודותיו של בן-עמי מופיעים ייצוגים של מקרים פשוטים, יומיומיים. הם זוכים לכבוד מפוקפק והופכים לעבודות אמנות. עלה גדול של פילדנדרום, אותו צמח טרופי מבוית שנתקע במשרדים, חדרי מדרגות וסניפי בנק. שלושה ציורים על סאטן לבן, כמעט חגיגי, האחד של בלוטות זיעה, לידו מצלמה דיגיטאלית ואז "מות סנקה" שמתקרב ללשונות שחורות המלקקות את דרכן לפגישה בתוך ציור צהוב.

האמן בחר והצופה צופה.

ה"בנאלי" מנותח ברגישות כירורגית בן-עמית המפלחת את ליבו ואינה מותירה לו ברירה אלא להפוך לפנטסטי. נשגב עד כדי ייאוש. דלי שחור, גנרי, "מטופל" באותה כירורגיה עדינה, משתחרר ממשמעות אחת, פונקציונאלית, ומקבל חלופה פואטית. הדרך מן המוכר אל המופלא היא הדרך בה נכפה על הצופה ללכת. כמו גם הדרך ממשב רוח הבוקר אל סל הכביסה. הדרך מהשלולית הראשונה אל זו האחרונה. התערוכה הזו מודדת צעדים. היא עשויה להיות מעגלית ומסחררת כי בכל פעם שמגיעים אל פתח היציאה, רוח הבוקר עם העלים הצלופנים עלולה להדוף בחזרה פנימה.

הבחירות של בן-עמי מסגירות אמן שאינו נח. סל הכביסה, השמפו, המצלמה הדיגיטלית, הדליים השחורים, הפילדנדרום. כל אלה הן ראיות מוצקות לכך שמרגעי הבוקר המובסים ועד הבקרים שאחרי, תר בן-עמי אחר שיאים של רגש, מעשי אמנות. ברגע שנמצאו הם ייכנסו פנימה. לכל דבר יש מקום.

אבי סבח

עבודותיה של עינת בסט, המוצגות בקומה השנייה של הגלריה משלבות בנייה שקדנית והרס.

שילוב זה יכול להיות מובן כהפנייה אל עצם קיומו של החיפוש המתמיד אחר איקונות, ומושג היופי החמקמק הגלום בהן. אופן החיפוש מציע בו זמנית גם את ההכרה בניתוץ הבלתי נמנע של דימויים שהוגדרו "איקוניים". השימוש באיזכורים לצליבה, דימויי מניפה, שכבתיות ושקיפויות מזכיר במבט ראשון קישוטי נייר, אך מתגלה למעשה כהתרסה. העבודות חוגגות חירות של תחבירים לא צפויים הקושרים אותן יותר אל מסורת הואניטס הצפון אירופאית מאשר אל כל מסורת אחרת שעשוייה לעלות על הדעת.

מהלך מעודן של חשיפת היבטים מפתיעים משמעותי בעבודות אלו. ניתוח מרכיביהן חיוני: נייר, צלופן, שעווה, צמר גפן, לצד חפצים שמקורם בעבודה בסטודיו, ובהכנות לקראת התערוכה, למשל מסוריות, וסיכות, לצד דגם בנוי קרטון של חלל התצוגה. חפצים אלו הם מרכיבים בעבודות עדינות למראית עין, הנחשפות בהדרגה כהיברידים. הן כוללות בתוכן גם הפניות ברורות אל החפצים שעשו אותן, ואל האלימות המעשית הכרוכה בעשייה באשר היא: חיתוך, קיפול, גזירה, הדבקה, והתכה.

פסל הר המזכיר בחומריותו אבני חפף, תוצרי התפרצות וולקנית, וציור בצבע ושעווה התלוי בסמוך לכניסה לחלל מבססים את העיסוק בחומרים שעברו שריפה, והתכה. הקסם הצורף אך גם הרסני של אש טומן בחובו הצעה אלכימית באשר לעשיית אמנות.

דגם החלל החרוך, חסר תקרה, ממציא מקום בו כנראה היו צריכות להיות מוצגות עבודות פיסול מעין אלו. השאלות של שליטה וחוסר שליטה שתחילתן בבחירות של חומרים, ובשימוש במתח שבין פיתוי לדחייה, מקבל משנה משמעות באופן בו מוצע חלל תצוגה שהנו חורבה אוטופית, לפיסול המוצג בו.

ורד זפרן גני.

נשמח לראותכם