שי-לי עוזיאל, עבודות חדשות
אלעד קופלר, No Man's Land
בבסיס יכולתן של שתי תערוכות אלו להשתלב ולהתקיים זו לצד זו בחללי הגלריה השונים נמצאות תכונות יסוד בסיסיות של כתב יד אישי : בציוריו של קופלר נבחנים נופים דמיוניים של מקומות לא מוכרים, הנוכחים בסיוטינו, אך מעלים על סדר היום את אפשרות יכולת קיום לאחר קטסטרופה.
עבודותיו של עוזיאל, במיצב, צילום, פיסול, טקסט, ואסמבלאז' נוגעות בשימוש בשרידים, שאריות, המעלה על הדעת מיחזור מתוך אילוץ, שמתקשר עם מצבים של חסר קיצוני.
בשני המקרים נוכח קו רישומי בוטח הנושא עליו קונסטרוקציות שניבנו בהתבסס על דמיון. מהלך זה מתקשה להסכים עם סופיותה של שואה, זוועה, אסון או כל מונח אחר שצופן העתיד כפי שהתרגלנו לתפוס אותו, והופך את אותו רעיון של כיליון לנקודת מוצא של "משהו אחר". “אחר" זה נמצא לחלוטין בתחום האמנות: זוהי נוכחות ויזואלית של דימויים נגועים בידי אדם, גם אם אדם לא יראה אותם. הנופים של קופלר נראים כטבע לאחר תרבות. לעומתן עבודותיו של עוזיאל מתייחסות למונח זיכרון, מסגירות מבט מודע על היסטוריה שאולי לא תסופר. איסוף חומרים שעשויים לבנות מיתולוגיה חדשה, בה יכולת שרידה, אלתור וכוח סבל יהיו אולי משמעותיים יותר מכל דבר אחר.
מעשה האמנות משהה את הדיון על אפשרות הקיום (מי ישרוד, מה ישרוד) ומתרכז במראה הדברים: מקום שהינו כל מקום או שום מקום, נוכחות של שרידים, שאריות שאולי יבנה מהן משהו ובעיקר נוכחות ברורה של קווים, מסמני תרבות, שאולי יהיו הקו התחתון שלאחריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה