הגלריה בסדנאות האמנים שמחה להודיע על פתיחתן של שתי תערוכות יחיד: "סחור סחור", תערוכתו של אמנון בן-עמי אוצר: אבי סבח, ו"ריבה" תערוכתה של עינת בסט אוצרת

פתיחה: מוצ"ש 30.1.10 בשעה 20.00

נעילה: שבת 6.3.10

סחור סחור

אמנון בן-עמי

כירורג של רגש

עם כניסתך לתערוכה "סחור סחור" מקבלת את פניך רוח קלה של בוקר, צפריר. עלים ירוקים, פרפריים, גזורים מתוך צלופן, מכוונים בתנועתם הגלית אל תוך החלל הראשון. רוח הבוקר תלווה אותך גם בהמשך אל מול הידיים בכיסים ומשם אל שלוליות השמפו הורודות וכך הלאה. עם הצטברות רגעי הצפייה והתנועות בתוך התערוכה הרוח משנה צורה, לעיתים מתעצמת ומתעוותת ואז שוב נרגעת.

בעבודותיו של בן-עמי מופיעים ייצוגים של מקרים פשוטים, יומיומיים. הם זוכים לכבוד מפוקפק והופכים לעבודות אמנות. עלה גדול של פילדנדרום, אותו צמח טרופי מבוית שנתקע במשרדים, חדרי מדרגות וסניפי בנק. שלושה ציורים על סאטן לבן, כמעט חגיגי, האחד של בלוטות זיעה, לידו מצלמה דיגיטאלית ואז "מות סנקה" שמתקרב ללשונות שחורות המלקקות את דרכן לפגישה בתוך ציור צהוב.

האמן בחר והצופה צופה.

ה"בנאלי" מנותח ברגישות כירורגית בן-עמית המפלחת את ליבו ואינה מותירה לו ברירה אלא להפוך לפנטסטי. נשגב עד כדי ייאוש. דלי שחור, גנרי, "מטופל" באותה כירורגיה עדינה, משתחרר ממשמעות אחת, פונקציונאלית, ומקבל חלופה פואטית. הדרך מן המוכר אל המופלא היא הדרך בה נכפה על הצופה ללכת. כמו גם הדרך ממשב רוח הבוקר אל סל הכביסה. הדרך מהשלולית הראשונה אל זו האחרונה. התערוכה הזו מודדת צעדים. היא עשויה להיות מעגלית ומסחררת כי בכל פעם שמגיעים אל פתח היציאה, רוח הבוקר עם העלים הצלופנים עלולה להדוף בחזרה פנימה.

הבחירות של בן-עמי מסגירות אמן שאינו נח. סל הכביסה, השמפו, המצלמה הדיגיטלית, הדליים השחורים, הפילדנדרום. כל אלה הן ראיות מוצקות לכך שמרגעי הבוקר המובסים ועד הבקרים שאחרי, תר בן-עמי אחר שיאים של רגש, מעשי אמנות. ברגע שנמצאו הם ייכנסו פנימה. לכל דבר יש מקום.

אבי סבח

עבודותיה של עינת בסט, המוצגות בקומה השנייה של הגלריה משלבות בנייה שקדנית והרס.

שילוב זה יכול להיות מובן כהפנייה אל עצם קיומו של החיפוש המתמיד אחר איקונות, ומושג היופי החמקמק הגלום בהן. אופן החיפוש מציע בו זמנית גם את ההכרה בניתוץ הבלתי נמנע של דימויים שהוגדרו "איקוניים". השימוש באיזכורים לצליבה, דימויי מניפה, שכבתיות ושקיפויות מזכיר במבט ראשון קישוטי נייר, אך מתגלה למעשה כהתרסה. העבודות חוגגות חירות של תחבירים לא צפויים הקושרים אותן יותר אל מסורת הואניטס הצפון אירופאית מאשר אל כל מסורת אחרת שעשוייה לעלות על הדעת.

מהלך מעודן של חשיפת היבטים מפתיעים משמעותי בעבודות אלו. ניתוח מרכיביהן חיוני: נייר, צלופן, שעווה, צמר גפן, לצד חפצים שמקורם בעבודה בסטודיו, ובהכנות לקראת התערוכה, למשל מסוריות, וסיכות, לצד דגם בנוי קרטון של חלל התצוגה. חפצים אלו הם מרכיבים בעבודות עדינות למראית עין, הנחשפות בהדרגה כהיברידים. הן כוללות בתוכן גם הפניות ברורות אל החפצים שעשו אותן, ואל האלימות המעשית הכרוכה בעשייה באשר היא: חיתוך, קיפול, גזירה, הדבקה, והתכה.

פסל הר המזכיר בחומריותו אבני חפף, תוצרי התפרצות וולקנית, וציור בצבע ושעווה התלוי בסמוך לכניסה לחלל מבססים את העיסוק בחומרים שעברו שריפה, והתכה. הקסם הצורף אך גם הרסני של אש טומן בחובו הצעה אלכימית באשר לעשיית אמנות.

דגם החלל החרוך, חסר תקרה, ממציא מקום בו כנראה היו צריכות להיות מוצגות עבודות פיסול מעין אלו. השאלות של שליטה וחוסר שליטה שתחילתן בבחירות של חומרים, ובשימוש במתח שבין פיתוי לדחייה, מקבל משנה משמעות באופן בו מוצע חלל תצוגה שהנו חורבה אוטופית, לפיסול המוצג בו.

ורד זפרן גני.

נשמח לראותכם

לידיעתכם- בחג החנוכה נהיה פתוחים כרגיל. שיהיה חג שמח!

"חשיפה לצפון"- תערוכה קבוצתית לבוגרים מתכנית התואר השני באוניברסיטת חיפה

העיסוק בסביבות אותן ניתן לזהות כ"זירות פשע" המסגיר יחסים לא פתורים בין הנראה לסמוי מן העין, הנו היבט מרכזי בעבודותיה של נטע ליבר שפר. אזכורים ברורים לאדוארד הופר עולים על הדעת באופן מיידי, ואתם ניתן לחשוב גם על תחושת חוב רעיוני לסיפוריו של אדגר אלן פו. לצדם יש מקום להזכיר את תערוכתו המקיפה של ראלף רוגוף שעסקה בנושא זה של זירות פשע ואמנות בשנת 1997. כל אלו בונים שדה פעילות נרחב בו המחשבה על מוות היא מקור לויטאליות במעשה האמנות.

נושא זה מרכזי לא פחות בעבודותיהם של ויקטור אללוף, ויק יעקובסון פריד ומיכאל חלאק.

לצד עבודותיה של נטע ליבר שפר, בחלל הכניסה נמצאות עבודות בפיסול ורישום בעל נוכחות חומרית של ויקטור אללוף המתייחס למתח שבין מבנה, צורה, ואמורפיות של התפרקות והתפוגגות. השימוש בגבס, טוען את תחביר עבודותיו כולן במתח שבין ריפוי לקבעון.

בעבודותיה של יעקובסון פריד ניתן לזהות את עקבות קיומו של נרטיב אבוד, המטעינות באנרגיות ציוריות את הנייר. אובדן הסיפור ועימו הראייה הוא אולי תחילתו של הציור כשדה של פעילות, של סימנים המודעים לסימליותם שלהם עצמם, ובו זמנית גם לטישטושם באופן המערער את אפשרות קיומו של נרטיב ברור.

טבע דומם ודיוקן עצמי מתחברים בעבודותיו של מיכאל חלאק למחקר אישי טעון של זהות ומקום. במבט המתיך הומור עצמי, כנות, וצניעות, משכיל חלאק לקשור את הפטליזם המנוסח בטבע דומם כמו גם בדיוקן עצמי עם אותו עיוורון חלקי המאפשר לציור כיום שלא להתעלם מעבר טעון זה ולחלאק עצמו לבחון באופן אישי, מקרוב, את מידותיו שלו ביחס אל אותה מסורת.

מיצב העץ של אבנר איתן נבנה בחלל הגלריה במשך שלושה שבועות שקדמו לפתיחת התערוכה. העבודה מתפקדת כספק בית עץ מעשה ידי אדם שהוטח באויר, ספק סירה מאולתרת, מזכירה עבודות של טדאשי קוומטה שממשיכות ומפרקות בו זמנית מבנים אשר ביחס אליהם הן נעשו.

שלושה פסלים של דורון איליה בוראים עולם שכולו הרהור על פיסול. כובד הדימוי מול קלות החומר. גולמנות ותנועה, כובד ראש והתבדחות חומרית כולם מעלים על הדעת חיוניות בעלת מקורות לא צפויים.

בגלריה העליונה מוצגות עבודותיה של דינה שנהב, בהן ציור על בד מתייחס אל רישום, ומעלה שאלה בדבר סימון, וכיסוי או חשיפה של פני שטח. העבודות נדמות כמתפוגגות אל תוך הבד הלבן, שנדמה כמתפוגג גם הוא אל תוך הקיר.

עבודותיה של ורד אהרונוביץ' המוצגות אף הן בחלל העליון, בוחנת את מורכבות המצב הקיומי של ילדוּת, המתח שבין הרצון הילדותי, המתריס, להתבגר, אל מול חוסר הברירה שממילא מחייב מהלך התרחשויות זה.

חשיפה לצפון

תערוכה קבוצתית לבוגרים מתכנית התואר השני באוניברסיטת חיפה

סוכה לתמיד/ רקפת וינר עומר

נראה שאמן צריך מקום: סטודיו לקיים בו בחינה של המיתולוגיה של הסטודיו בזהות של האמן, דירה לגור בה, כדי שאפשר יהיה להתלונן.

בעבודת הוידאו "סוכה", בונה בעלי, חיימון, שלד של סוכה לפי דרישתי. השלד משמש בסיס למיצב בתערוכה חברים דמיוניים בסדנאות האמנים: עליו ניתלים ציורים קרשים ופחים, והוא מקושט בשרשרות מצילומים בייתים של ההכנה הראשונית בעבודה על הספר שיוצא לרגל התערוכה.

את הדרישה לבנות סוכה הצבתי לבעלי אחרי שנים של מריבות משפחתיות על מקום. רציתי בית, בעיר. למרות שהזיקה לפרוור היא מהצד שלי. אני ה"אמנית מראשון", נולדתי בראשון, ואני בת דור שלישי לדיירי פרוור. טענתי שחיי הנישואין דנים אותי לקבורה בחיים בעיר שאני שונאת. שצריך לחיות במקום שאוהבים. כשלא היתה ברירה, נאלצתי לאמץ את האמנות כמין מקום דמדומים, מקום לא מקום, שלאיטו התגלה כמקום שלי. גם שם נאלצתי לקיים מריבות וקרבות. לנדנד. לדחוף. להציע טקטיקות פרווריות: כפפות לטקס, נעלי עקב לא יקרות. ליפסטיק וגוונים שעושה לי הספר מהמספרה בגן העיר, דויד, לפני פתיחות. היסטריה, ביזבוז , סירוב לסגל מראית עין מאופקת וגילויי לב מביך. אבל הסתבר שבסוף בכל זאת מצאתי: מקום.

כשאין מקום אחר: נהיים אמנים. ואז, כבר מוכרחים מקום. מקום לאכסן ולעבוד ,לקיים פגישות, ללכלך ,לשבור לשרוף.

כאן, בסדנאות האמנים בתל אביב המיועדת לתושבי העיר מובן שלא יכול היה להיות מקום כזה בשבילי בהגדרתו. אני הרי לא מכאן.

הביוגרפיה שלי מלאה בדרכים משונות, סליזיות ומורכבות להשיג סטודיו בעיר, בטקסטים סמי –משפטיים שאני כותבת. אני מפזרת לזה רמזים עבים, כמו הטקסט " הצעת חוק להסדרת האהבה" שמלווה את הספר החדש.

ובנתיים, כאן, בסדנאות , עבדתי בגלריה כאילו היא הסטודיו שלי במשך שבועיים. בניתי סוכה. זה הרעיון בתערוכה הזו, לאפשר עבודה תהליכית,עבודת סטודיו, אקספרסיבית אם צריך, ובמקרה שלי, צריך כמובן, בגלריה.

ה"סוכה לתמיד"- השם הפירסומי של שלד הסוכה המיועד לפירוק והרכבה כל שנה מחדש, משחק על הפנטזיה שסוכה תישאר לתמיד ותאפשר כל מה שארעי והבית, לא יכול לאפשר. ברור, שכמו תערוכה סוכה לתמיד, מפרקים .

המתח בין מה שמתכלה לחלוטין, בין מה שנהרס או נזרק, בין מה שמפורק נארז ומובל בחזרה לסטודיו ובין מה שנשאר, והשאלה איפה כל זה נשאר, הביא אותי גם לצורך להוציא לאור את הספר "חברים דימיוניים" שהיה תירוץ והזדמנות לכתוב את הצעת החוק שמלווה את הספר. שהרי אם הצעת החוק תתקבל יהיה לי מקום. לתמיד.

רקפת וינר עומר

הודעה לעתונות

הגלרייה בסדנאות האמנים שמחה להודיע על פתיחתן של שתי תערוכות חדשות:

בגלרייה המרכזית אנו מארחים את תערוכתה של רקפת וינר-עומר, "חברים דימיוניים". התערוכה היא תוצר תהליך עבודה בן שלושה שבועות שנעשה בחלל הגלרייה ששימש כסטודיו. התערוכה כוללת ציורים שנעשו קודם להבאתם למקום, עבודות וידיאו שצולמו בימים הראשונים לשהותה של האמנית בחלל, ומיצב שניבנה בהדרגה במהלך השהות בגלרייה.

ספר אמן שהוכן על ידי רקפת וינר עומר קודם לכניסתה ותחילת עבודתה בחלל, יושק במועד הפתיחה. הספר נתמך על ידי מועצת הפיס לתרבות ואמנות, וקרן יהושע רבינוביץ'.

בגלרייה העליונה תוצג תערוכתן של יעל גסר והגר ציגלר הכוללת עבודות בצילום, ריקמה, רישום ווידיאו. קיומו של הצילום כמדיום ראשוני, המתפקד לחילופין כסקיצה בדרך לעיבוד חומרים במדיום אחר, או כאמצעי ייצוג בפני עצמו, מרכזי בתערוכה. העבודות המוצגות קושרות בין האישי, הפרטי והמשפחתי אל הסימבולי, הכללי או המרחבי.

התערוכה בגלריה העליונה נאצרה ע"י ורד זפרן גני.

פתיחה: מוצ"ש 10.10.09 בשעה 20.00

נעילה: 14.11.09

נשמח לראותכם

בברכה

ורד זפרן גני

שעות הפתיחה של הגלרייה:

ימים שלישי וחמישי: 15.00-20.00

רביעי: 17.00-19.00

שישי: 11.00-13.00

שבת: 11.00-14.00

בימים ראשון ושני הגלריה סגורה.

יעל גסר והגר ציגלר, עבודות חדשות

חוט דק של הומור חד אבחנה מקשר בין עבודותיהן של יעל גסר והגר ציגלר.

שתי האמניות, בוגרות המחלקה לצילום בבצלאל, עושות שימוש ראשוני בצילום כחומר גלם, סקיצות מצולמות מקבלות בהמשך ביטוי באמצעים שונים: רישום, או טיפול ידני בצילום ניכר בחלק מעבודותיה של יעל גסר. הגר ציגלר לעומת זאת עושה שימוש משועשע, עמלני, בריקמה, בחלק מהעבודות. בחירה הסותרת את מהירותו של הצילום.

שני מושגי יסוד עקרוניים בתערוכה זו הם יופי ופגם. יכולת הזיהוי הרגישה של ה"פגום" מטפלת בפתיינותו המתעתעת של ה"יפה" באופנים שונים בעבודות המוצגות בתערוכה.

בחירותיה החדותשל גסר מציבות אלו לצד אלו אובייקטים זנוחים וצמחייה המשרים אלו על אלו תחושה חריפה של חד פעמיות.

עבודת הווידיאו מתמקדת ב"כוריאוגפיה" של צבי מים, כמעט סרט טבע רווי צבע, אלא שלופ קצר זה הוא החיים במתחם סגור, היום יום, ההרגל ולא הצצה אל עולם מעורר סקרנות אך אדיש לקיומנו, אסונותיו ניכרים, אם גם לא במבט ראשון, והוא אינו אלא ביטוי של המשכיות ויכולת הסתגלות של חיים באשר הם.

עבודותיה של הגר ציגלר עושות שימוש בתצלומי משפחה, חשיפות מרובות המניחותאלו על אלו רגעי צילום הרקומים אל בד. לצידן של עבודות אלו מוצגים תצלומים ממקורות שונים: תצלום מבויים של נערה עם מתווה זהוב של קרני צבי, תצלום בריכה מרוקנת בזמן שפל, על חוף, אופנוע כחול רקום בגובלן, ודיוקן עצמי בעיניים עצומות ופלסטר.

חשיפה בצילום מתכתבת עם חשיפה בחיי היום יום, המשפחתיות כמקור, מקומו של דימוי כקישוט אפשרי, כל אלו מייצרים מארג מורכב של הקשרים המטעינים את מושג הצילום בנוכחותה הקריטית של העין הבוחרת, בוחנת, או נעצמת.

העבודות המוצגות בתערוכה מבססות בבחירותיהן אלו מערך הקשרים הנע בין האישי, הפרטי והמשפחתי אל הסימבולי, הכללי או המרחבי.