רון עמיר, שהות.
הנטייה להתכנס אל פינות בחללי פנים חשופי בטון, לרפד ולעטר אותם, ולהפכם משלדי בניין חשופים לסביבות מחייה, ואירוח של בוניהם, מוצאת מכנה משותף מיידי עם כל מעשה אמנות ועיצוב באשר הוא. יכולות אלתור והבנה טכנית מאפשרים לאנשים נסתרים אלו להתקיים כצללים בתוך מקומות הזקוקים לידיהם העובדות אך נרתעים מלהודות בעצם קיומם. מצב כפוי טובה זה של הכחשה מעומת עם יכולתם המופלאה לביית מקומות גרומים אלו לכלל סביבות ארעיות של יופי צרוף, מאולתר, לעתים קרובות באופן מסוכן למשתמש, הרגיל לשים עצמו בעמדה של סכנה קיומית, יומיומית.
חלק מאותה סכנה נמצא אולי גם בתהליך הצילום: חשיפה של אותו עולם סמוי מן העין. עולם שנראה כי גם האנשים שיגורו בבניינים דוגמת זה לאחר השלמתם לא יהיו כנראה ערים לעצם קיומו.
עם זאת ברור שיחסי האמון שנבנו בינם לבין עמיר מתבססים על העניין האנושי הנוכח היטב בכל מעשיהם. כל התצלומים נעשו בבניין אחד, במשך שנה וחצי, תוך כדי תהליך בנייתו. במשך אותה תקופה תפקד אותו מבנה כ"מתקן סגור" והפועלים כמעט ולא יצאו מתוכו. כותרת התערוכה "שהות" מתייחסת למושג בכמה מישורים: שהותם הבלתי חוקית של פועלים אלו בשטח ישראל, מהלך הזמן של הצילום, שהייתו של רון עמיר במחיצתם שאפשרה קשר נדיב זה של קבלה והיכרות, ושהותנו שלנו בתערוכה במחיצת תמונותיהם.
התצלומים מאזכרים את עיוורוננו שלנו באשר לאופי קיומם של אותם אנשים שהפוליטיקה של השפה מנסה לאיין באמצעות שימוש במילים "מכובסות" ובראשי תיבות. המבט בצילום מבסס למעשה מהלך הפוך ששב וטוען כל מבנה הנמצא בתהליך בנייה בנוכחותם החשובה של בוניו מהם ניטלה האפשרות הבסיסית להתגאות במעשה ידיהם.
 |
| רון עמיר,אנטנה לב. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה