Xפרימנט: דרורה דומיני ויעקב קאופמן
סדנאות האמנים, אליפלט 18 ת"א
בשבת 30.4.11 בשעה 12.00 יתקיים שיח בתערוכה בו ישתתפו: פרופ' עזרי טרזי, ד"ר ורד זפרן גני, דרורה דומיני, ופרופ' יעקב קאופמן.
הדיון יעסוק בדמיון ופרקטיקה בעיצוב ואמנות.
המפגש פתוח לקהל הרחב, נשמח לראותכם,דרורה דומיני משתעשעת ב"שלוליות" של אובייקטים המונחים על הרצפה, לצד מבני פירות, ירקות ומנורות, עמודי יציקות פראפין המאזכרים את העמוד האינסופי של ברנקוזי, מכלים, קופסת אריזה, פנימיות של גלגלי אופניים שמולאו בחול. אובייקטים נוספים הם מראות, זכוכיות, ותכשיטים נוצצים שה"זול" וה"יקר": ערכים הנדמים מוחלטים, משמשים בהם בפועל בערבוביה המאזכרת את יחסיותם.
יעקב קאופמן מציג ארבעה שולחנות עליהם ערוכים חפצים הקשורים לבחינה של יחסים אפשריים בין דו ממד לתלת ממד, הפשטה ודימוי, התגבשות צבע ופני שטח, לצידם נמצאת קבוצת ניסיונות מבניים של אבות טיפוס המציעים אפשרויות לשרפרף, ניתוח צורני של היחסים בין כורסה וקופסה, ופני שטח של אבן המסומנים בחוט ברזל לבן (בגלריה העליונה).
תהליכי התנסות עקרוניים לעשייה בתלת ממד בפיסול כמו גם בעיצוב תעשייתי, ולמעשה קובעים את מהותם: מפגשים עם פני שטח, כיפוף, קיפול, מתיחה, אפשרויות חיבור ו/או חיתוך, ניתוק, התכה, אם למנות חלק מאותם מהלכים הנוכחים באובייקטים אלו, מקנים נקודות מוצא לחשיבה פרקטית ורעיונית המתקיימות בעת ובעונה אחת, ותומכות באופן בו אנו מבינים תלת ממד, בין אם מתממש באובייקט, סביבה, או מקום.
תהליכי עבודה בתלת ממד הנמצאים במרכז התערוכה הם שפת סטודיו בסיסית, ראשונית, המתגבשת לאובייקטים מגוונים. אובייקטים אלו הם תוצרי דמיון, ידע, מודעות, הומור, וחושניות. עם זאת נוכחותם החומרית לעתים קרובות מפתיעה את שעשו אותם לא פחות משהיא מפתיעה את קהל המתבוננים בהם.
דרורה דומיני, פסלת המלמדת במחלקה לאמנות בבצלאל, ופרופ' יעקב קאופמן, מעצב תעשייתי המלמד במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל הנם דמויות בולטות בחינוך ובעשייה בעיצוב ובאמנות. מהלכים קרובים המתקיימים בעבודת הסטודיו אצל כל אחד מהם בנפרד, הולידו שיתוף פעולה זה, השם דגש על תהליכי עבודה שנותרים בדרך כלל מאחורי הקלעים. נכונותם לפתח ולהציג מהלך רעיוני מבוסס חומרים זה, מאפשר לקהל להכיר באופן עמוק את הנוכחות הסמויה של הסטודיו כמעבדה.
ורד זפרן גני
פתיחה: 19.2.11
נעילה: 26.3.11
גיא אביטל: מיוזיס.
פני השטח של הציור הם נקודת מוצא למהלכי עבודתו של גיא אביטל. אותה התייחסות בסיסית, מכוננת, מודעת לעצמה בהיותה מהלך של ציור בדו ממד העוסק לחלופין בהצעות קונקרטיות של דימוי מיוצג: מצויר או מצולם, ולצד אלו במופשט הקשור למחוות גוף, משיחות מכחול, נוכחות של צבע, הדבקה, קריעה, שריטה, קילוף, וחיתוך הבד.
מהלך כפול זה של חשיבה והפעלה אינסטינקטיבית של הגוף נמצאים בפעולת הציור אך גם בדימויים עצמם המורכבים מציור, צילום, וקולאז'.
המטאפורה הביולוגית הנוכחת בכותרת התערוכה: מיוזיס מתייחסת למהלך התפתחותי, אבולוציוני, הכורך את שימור הקיים עם שינוי והסטה החיוניים לקיום. אותה פעולת הרכבה מתקיימת כאמור גם במעשה הציור עצמו.
עושר ההפניות הנרמזות אל עצם התפתחותו של ציור בתקופה המוגדרת "מודרנית" מז'ריקו,קנדינסקי ופיקאסו לאכספרסיוניזם מופשט, כולם נמצאים בשולי התודעה ותורמים במהלך בו זמני את אבני הבניין של "תוכן" באשר הוא, בהצבעתם המורכבת אל מקומה החשוב של העשייה, מלאכת הציור. אלו באים לידי ביטוי בהחלטות הציוריות: שימוש במשיחת מכחול יבשה, צביעה מוקפדת של פני שטח, כיסוי, הסתרה ולחלופין חשיפה, פעולות המתפקדות במקרה זה כאמור כתוכן מוצהר וחשוף המתקיים בציור המודע לעצמו ולמרכיביו המגוונים בזמננו. ריבוי האפשרויות מהודק אל תוך מבנה ציורי השומר לעצמו את הזכות לקחת חלקים פיזיים מבד אל בד ולהמשיך את העיסוק בהצעות הנפרשות מעצם קיומם, והסטתם, לצד חשיפתם של היבטים חדשים המתגלים בכל ציור.
גיורא ברגל, אופק אחד.
ציורי הספינות של גיורא ברגל המוצגים בתערוכה מתייחסים אל הפגנת כוח צבאי, ימי, או כלכלי, הנחשפת בתצלומי עיתונות. נקודת המבט ממנה מצטלם דימוי, הפורמט בו נדפס, ונוכחותו החיוורת של הצבע כולם קשורים להיבט מוזר זה: מצד אחר חדשותי, מאיים ובתפוצה רחבה, ומאידך מתיישן במהירות, לא מדויק באינפורמציה הצבעונית שלו, וחתוך לפי מבטו של צלם זר לאמן המצייר.
הציור של ברגל מייצר מהלך על זמני המחלץ את צילום העיתונות ממצב זה ומאידך קובר אותו בתוך דימוי קפוא, גדול ממדים, בעל אופי היסטורי רומנטי.
ציור של הצוללת דקר לפני הפלגתה האחרונה, הנמצא בחלל התחתון של הגלריה, לצד אותיות המילה נחטפתי המופיעות כפסל בסמוך גם הוא נעשה לפי צילום עיתונות אם כי בציור זה כמו במגדל הקידוח הנמצא בגלריה העליונה, המבט שונה, בחירת הפורמט הציורי הנדמה אישי יותר, עקרונית לעיסוק בהקשרים מקומיים של אבדון, חוסר אונים, מחנק, ולהבנה שהשאיפה לכוח, צבאי, כלכלי או פוליטי תהיה כנראה תמיד כרוכה באבדן לפרט.
שי-לי עוזיאל, עבודות חדשות
אלעד קופלר, No Man's Land
בבסיס יכולתן של שתי תערוכות אלו להשתלב ולהתקיים זו לצד זו בחללי הגלריה השונים נמצאות תכונות יסוד בסיסיות של כתב יד אישי : בציוריו של קופלר נבחנים נופים דמיוניים של מקומות לא מוכרים, הנוכחים בסיוטינו, אך מעלים על סדר היום את אפשרות יכולת קיום לאחר קטסטרופה.
עבודותיו של עוזיאל, במיצב, צילום, פיסול, טקסט, ואסמבלאז' נוגעות בשימוש בשרידים, שאריות, המעלה על הדעת מיחזור מתוך אילוץ, שמתקשר עם מצבים של חסר קיצוני.
בשני המקרים נוכח קו רישומי בוטח הנושא עליו קונסטרוקציות שניבנו בהתבסס על דמיון. מהלך זה מתקשה להסכים עם סופיותה של שואה, זוועה, אסון או כל מונח אחר שצופן העתיד כפי שהתרגלנו לתפוס אותו, והופך את אותו רעיון של כיליון לנקודת מוצא של "משהו אחר". “אחר" זה נמצא לחלוטין בתחום האמנות: זוהי נוכחות ויזואלית של דימויים נגועים בידי אדם, גם אם אדם לא יראה אותם. הנופים של קופלר נראים כטבע לאחר תרבות. לעומתן עבודותיו של עוזיאל מתייחסות למונח זיכרון, מסגירות מבט מודע על היסטוריה שאולי לא תסופר. איסוף חומרים שעשויים לבנות מיתולוגיה חדשה, בה יכולת שרידה, אלתור וכוח סבל יהיו אולי משמעותיים יותר מכל דבר אחר.
מעשה האמנות משהה את הדיון על אפשרות הקיום (מי ישרוד, מה ישרוד) ומתרכז במראה הדברים: מקום שהינו כל מקום או שום מקום, נוכחות של שרידים, שאריות שאולי יבנה מהן משהו ובעיקר נוכחות ברורה של קווים, מסמני תרבות, שאולי יהיו הקו התחתון שלאחריה.
תערוכתה של הימן עושה שימוש במיצב, צילום ובהצבת וידאו הממוקמת בגלריה העליונה. התערוכה בוחנת מהלכים יומיומיים של השתנות קבועה ופוטנציאל הפרת ה"סדר הטוב" הכרוך בהם. שאלות אודות זמן, ורגשות, המשכיות כמהלך כללי אולי תמידי, ומשמעויותיו ההרסניות במישור האנושי אישי נוכחות בו זמנית.עבודותיה של לירז פאנק חותרות תחת הרמיזה המילולית של הכותרת המפרקת את המושג "נכס צאן ברזל" ומדגישה את תחבירן המוזר של המילים "צאן" ו"ברזל". השאיפה לקבוע, היציב כמו גם לתחושה של בעלות מחלחלת מתחת לפני השטח ומטעינה את הצילום האישי, בעל הערכים הסיפוריים /מיתיים, בקונטקסט רחב הרבה יותר של קיום, על קשייו בזמננו.
