עבודותיה של רחל קיני נוגעות בשבריריותו של המושג המשמעותי לאמנות ישראלית: "מקום". יכולתה לנסח שברי שברים של חלקיקים, מבלי לנסות ולאחות מהם "שלם" כזה או אחר, היא עמדה עקרונית, עיקשת, של אדם המכיר בכך שלמעשה אין לאיש בעלות על מקומות, וכנראה אין אפשרות "לכבוש" אדם, מקום, או צמח. ניתן להסיק מכך גם משהו על זמניותו של מהלך ההתבוננות וקיומו של הציור עצמו, כמו גם על חשיבותה העקרונית של התעקשות באמנות. העבודות שנעשו במהירות רבה על גבי ניירות בגדלים שונים שבות וחוזרות אל היחסים שבין נוף, גוף, צבע, קו, ושבר. אין אלו קשרים מידיים וברורים אלא היקשים הנבנים מהנחתו של קו והתפשטותו של כתם. ההתוויה הנדמית כבסיסית מתומצתת אל המינימום הנדרש כדי לסמן נוכחות של אובייקט כזה או אחר. עם זאת הצורות אינן שלמות. חלקיותן מודגשת בחזרות אל עיסוק סידרתי של מבטים השבים אל אותם מבנים, עצים קשורים,או פסלים פגומים. הפגימה נמתחת מהיד המציירת אל מהותו של הדימוי המצויר, ואל אפשרויות שונות של גילומם של מרחב, מידות, והרחקה. מרחבים מצטמצמים לנגיעות צבע, ומכונסים אל מידותיו של דף מספר סקיצות או לחלופין נפרשים כענן אופקי על גבי גיליון רחב. שקיפויות הצבע ומולן נוכחותו של קו מתגבשות לכדי מהות מאבחנת של ציור מהיר ששב ובודק אפשרויות של חיבור או שבר. קיומן של אפשרויות אלו בפועל הוא בתירבותו של תלת ממד, ובכך למעשה מתמקד העניין בדואליות החיונית של יחסי רישום/מבנה.
Meridian
מיפוי ושאלות אודות התמצאות במרחב לא יהיו המושגים הראשונים שיעלו על הדעת באשר לעבודותיה של לירון רוטמן ללא קיומה של הכותרת "מרידיאן". עם זאת צורך מתמיד, קיומי, בהתמצאות בסבך של הקשרים הוא הצעה אפשרית להתבוננות בתערוכה זו.
יכולת זיהוי של המפתיע, המזעזע, או הלא צפוי, המתרחש ברגעים סתמיים, היא נקודת מפתח בעבודות המוצגות בתערוכה. זיהוי זה לא מסתפק רק בדימוי כפי שנראה לעין אלא מוכל גם באמצעי הציור: מצעיו השונים בעבודות שונות, דרגות משתנות של סמיכות של צבע, אטימות ושקיפות, כל אלו נענים למהלך של ציור לפי תצלום או לעריכה של דימויים באופן סידרתי הבוחן את ערכיהם המשתנים: כלי עבודה המתגלגלים לסמלים, דמויות מוכרות שהופכות לאיקונות, ומחווירים או מתפוגגים. פעולות אלו חושפות את העניין ביחסים הטעונים בין חיים למוות כפי שנרצה להבינם, והאקראיות המפרקת הקשרים תרבותיים כגון אלו ומצביעה למעשה על חוסר תקפותם.המבט הישיר אל מה שלא נרצה לראות עושה שימוש מושכל בציור כפילטר הממסך אך לא ממש מסתיר את הקשרים שבין דימוי למרכיביו החומריים. המקורות לעבודות הם אישיים אך גם כלליים, דימוי הלקוח מתצלום עיתונות לצד תצלום שמקורו באלבום משפחה. הכללי הופך לאישי והאישי מוצא אל הכלל. ההקשר הביוגרפי נותר בסופו של דבר נקודת אחיזה חלקלקה: הוא שם אך קשה להיתפס בו. הבחירות הציוריות לא מציעות נחמה, אלא מאלצות להישיר מבט אל מה שהיינו מעדיפים לא לראות: חייהם הקצרים ומותם הלא נחוץ של עופות, פינה באתר נופש שהפכה למלכודת מוות. תחושת המרחב הקיומי החלקלק הופכת לנוכחות פיזית בגלריה הפנימית בה דרך מוארת באפלה ודימויי מטאמורפוזות של כלי עבודה משחזרים למעשה תחושות של אבדן, וחוסר מסוים של יכולת ראייה.
ורד זפרן גני
